העיגול מסמל את ההתחלה ואת הסוף של כל צורה גיאומטרית או אורגנית. כל הצורות הגיאומטריות קשורות בו, כלולות בתוכו או מתפתחות ממנו, ודרכו מתחברות למארגים אינסופיים. כל יחידה במארג היא חלק של שלמות הנוצרת באמצעות הסימטריה או באמצעות עקרון הכפילות שבהשתקפות. זהו גם העיקרון הבסיסי של האמנות הגיאומטרית האסלאמית, הבוחנת את מספר הפעמים שצורה מסוימת יכולה לחזור על עצמה בתוך העיגול.
בסדרה “העיגול הקורן“ (30 עבודות) ובציורים עגולים מוקדמים יותר זנח ברמן-קדים את השיטה המסורתית של יצירת שיווי המשקל בין צורות בעלות אפיונים שונים והתמקד בפורמט ובתכונותיו של העיגול עצמו. הוא השלים עם הסימטריה חסרת החיוניות (הקפואה), של מרכז העיגול והיקפו והניח לו ליצור את הפעילות (תנועה פנימה והחוצה) או את האפקט ההיפנוטי, באמצעות הצבעוניות בלבד. בדרך זו צומצמה חשיבותה של הצורה והתעצמה מרכזיותו של הצבע.

The circle Symbols the begining and end of any geometric or organic shape. All geometric shapes are related to it, contained in it or evolve from it to endless patterns. every unit in the pattern is part of the unity created by symetry or by the principle of duplication in reflection. This is also the basic principle of Islamic art that studies the amount of times a shape can repeat itself whithin a circle.
In the 30 “Radiant Tondos“ and earlier circular formats the method moves from the idea of traditional asymmetric balanced irregularities to that of allowing the circular format to determine the activity of the colors. In doing so it accepts the inherent precise symmetry of the center and circumference - actually, to minimize form and allow color to create the systole-diastole and/or hypnotic action.